דסי רבינוביץ נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1996.
דסי נולדה בי״ט בסיון התשל״ז ונפטרה לאחר מאבק ממחלת הסרטן בראש השנה התשנ״ז.
דסי לימדה את כולנו מהו מאבק אמיץ, ובין היתר גרמה למהפכה ביחסים שבין רופא לחולה.
דסי גם לימדה את כולנו לפגוש את האחר להיות איתו בכאבו ולעזור למצוא את נקודת האור שתסייע לו.
"שמי הדסה אך כולם קוראים לי דסי… נולדתי בחיפה בשנת תשל"ז {1977} וכשהייתי בת 8 עברתי עם משפחתי לגור באפרת , שבגוש עציון.
הייתי פעילה בקהילה ובתנועת הנוער "בני עקיבא" הייתי חניכה ומדריכה של שבט מעפילים, ואף קומונרית בסניף במסגרת השרות הלאומי.
בגיל 17 התגלתה אצלי סרטן "לימפומה" – סרטן בלוטת הלימפה. נאלצתי לעבור טיפולים רבים, שכללו טיפולים כימותרפים, הקרנות והשתלת מח עצם.
למרות מחלתי המשכתי בלימודיי וסיימתי את התיכון באולפנת נוה חנה.
בכתה יא' כתבתי עבודה במקצוע מדעים בנושא" טיפול בכוויות זרחן" בהדרכתו של פרופ' אריה אלדד ואף זכיתי בפרס ויליאמס –האיגוד הישראלי לכוויות"
^ ככה דסי תיארה את עצמה ^
וזאת היתה דסי שלנו:
מצוידת באמונה חזקה בא-ל, מפוכחת ומציאותית, היא ניצבה במלחמה חסרת הפשרות בגידול שהתמקם לו בכתף וגרם לה יסורים קשים.
היתה בה מנהיגות טבעית, לוחמת בעלת חוש צדק מפותח, וכשנקראה לדגל נאבקה במערכת הבריאות ללא פשרות.
היא זכתה לפרסום תקשורתי נרחב, בעקבות מאבקה על זכויותיו של החולה לפנות לרופא נוסף כדי לקבל דעה שניה במסגרת ההליך הרפואי ולטיפול רפואי הוגן.
דסי הפנתה את תשומת הלב הציבורית לנושא היחסים המורכבים בין הרופא לחולה המטופל. היא פעלה בסיטואציה זו היות וראתה בכך שליחות לעזור לכל החולים שעלולים להיקלע למצב כזה.
דסי עברה טיפולים כימותרפים, הקרנות והשתלת מח-עצם שלאחריה יצא "מכלל סכנה" אך מס' חודשים לאחר מכן הגידול חזר- ובגדול.
אבל, המוטו של "להיות בשמחה" הוביל אותה קדימה וסחף את כולנו: רופאים, חולים, חברים, בני המשפחה וכל מי שהיה בסביבתה ולו למס' דקות.
דסי התמודדותה עם המחלה באמצעות שמחה, נתינה ואמונה.
היא נהגה לשאול אנשים שפגשה "האם השתמחת היום"? למראה התמיהה של הנשאל הסבירה דסי: "מה עשית היום כדי לשמח את עצמך ולשמח אחרים?"
כלומר השמחה לא מגיעה לאדם משום מקום אלא תלויה במעשים שלנו. בפעולות שאנו עושים כדי לשמח אחרים, וזה חוזר אלינו.
דסי פגשה והשפיעה על אנשים רבים והצליחה להעביר את משנתה הייחודית גם דרך כתבות וראיונות בתקשורת הישראלית במשך תקופת מחלתה.
נערה דעתנית, חכמה, שמחה, שופעת בטחון עצמי, ובראש – ערה למצוקת הזולת.
כזאת היתה דסי שלנו.
בכל מקום שאליו הגיעה הדביקה את כולם בחיוניות שלה ובשמחתה המתפרצת.
במלחמתה במחלת הסרטן עלולה היתה להגיע לייאוש חדלון, כעס… אך דסי בחרה לכוון את "מפרשיה" לכיוון השמחה, הבטחון, התקוה והאמונה בכוחה ובכוח הזולת.
דסי נפטרה בליל ראש השנה תשנ"ז {1996} בגיל 19.
מורשתה ודרך התמודדותה המיוחדת מופצות במאות הרצאות שאמה, ברוריה, מעבירה במוסדות החינוך ובחברה בארץ ובעולם
ביטוי לדרכה המיוחדת נמצא ב "עיגולי השמחה"-
גילנו אותה בהקלטת הודעה ספונטנית במענה הקולי של משפחת אורן הירושלמית שבאה לבקר אותה בעת שדסי היתה מאושפזת בביה"ח רמבם בחיפה, והגיעה אלינו רק לאחר פטירתה.
קראנו לזה צוואת "עיגולי השמחה"
תוכן השיר והמסרים העולים ממנו הפכו לימים לנחלת הכלל והגיעו למערכי הלימוד במערכת החינוך, בבסיסי צה"ל בתנועות הנוער ובקהילות יהודיות בתפוצות.
הזמר והיוצר מיכה שטרית שמע את הקלטת ומילותיו שימשו השראה למיכה שטרית, שכתב והלחין את השיר "שמחות קטנות" וביצע אותו יחד עם הזמר עמיר בנעיון ועובד במס׳ לחנים.
עיגולי השמחה של דסי
לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה.
לפעמים העיגול קטן, אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול…
כאשר עיגול השמחה גדול,
הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף,
מקומות שלפעמים כואבים.
וככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים.
יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן,
ולנו יש תפקיד – לעזור לו לגדול.
וודאי שואלים אתם – איך?
כל אחד מאיתנו חושב על דרך.
אפשר להביא לו סוכריה,
לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור,
או אפילו פשוט לומר לו:
בוקר טוב, מה שלומך היום?
והכי חשוב, לעשות את זה בכיף,
בשמחה, מכל הלב!
שתזכו לעשות הרבה עיגולי שמחה לאחרים,
ובזכות שתגדילו עיגולי שמחה של אחרים
גם העיגול שלכם יגדל.
