לתמיכה

מחקרים

מחקרים בתחום השכול האזרחי

18 עקרונות אנושיים ורגישים - בסימן "חי"

הכאב של משפחה שכולה אינו נעלם. אבל דווקא כשהכאב הכי גדול - אנשים סביבם נבוכים, שותקים, או נעלמים. לא צריך להיות מטפל מקצועי כדי לעזור. מספיק להיות אדם עם לב. 18 עקרונות שיכולים לעשות הבדל - בלב, במעשה, ובשביל החיים עצמם.

אבא ובן עצובים עם המספר 18 ונר על השולחן

ניתן להקליק על העקרונות הבאים כדי לקבל הסבר קצר מורחב

1. להיות נוכחים בלי למהר לנחם

לפעמים נוכחות שקטה שווה יותר מאלף מילים. לא צריך לחפש את "המשפט הנכון" – פשוט להיות שם.

אבל הוא תהליך אישי. אין לו נוסחה. אין לו זמנים. כבדו כל בחירה – גם אם היא שונה משלכם.

גם הם איבדו. גם להם כואב. תנו להם מקום לאבל – לא רק תפקיד לשמור על ההורים.

הם מבטאים אבל אחרת – דרך משחק, ציור, שתיקה או שאלות. הקשיבו להם, דברו בגובה העיניים.

הם איבדו נכד או נכדה – לפעמים גם הורה וגם נכד. תשומת לב אליהם היא צדק אנושי.

לא "תגידו אם צריך", אלא: "אני מגיע מחר לסופר – להביא לכם משהו?".

הכאב נשאר הרבה אחרי שכולם חוזרים לשגרה. שיחת טלפון אחת בחודש – יכולה להיות חבל הצלה.

אין דרך אחת נכונה לזכור, להתאבל, להמשיך. הכאב לא זקוק לביקורת – אלא ללגיטימציה.

יום הולדת, יום פטירה, חגים – אלה ימים כואבים. מחווה קטנה – הודעה, פרח, נר – יכולה לרכך את היום.

10. להתחשב באירועים קהילתיים

לפני טקסים או שמחות – שיחה עם המשפחה יכולה למנוע כאב. שאלו: איך נכון להזמין? מי ילווה? איך להרגיש איתם ביחד?

מותר למישהו לומר שקשה לו. לא צריך מיד "להרים" – רק להיות אוזן קשבת.

אבל אינו תקלה – הוא מסע. מותר לומר: "אני לא יודע מה לומר, אבל אני פה."

"תהיו חזקים", "לפחות יש לכם ילדים אחרים", "זה היה רצון השם" – אלו משפטים שכואבים. עדיף פשוט: "הלב שלי איתכם.

הזיכרון לא נגמר, וגם הקשר לא צריך להיגמר. שימרו על חוט דק של קשר, לאורך זמן.

דמעות הן לא סימן לכישלון. הן סימן לחיים. לחיבור. לאמת.

אם המשפחה בוחרת לזכור – תצטרפו. תשתפו. תכבדו. ולפעמים תגלו שגם לכם יש מה לומר.

"איך אתם מרגישים עם זה?" עדיף משורות מחץ. שאלו, הקשיבו, ואז פשוט היו שם.

אחרי שנה, חמש, עשר – זה עדיין כואב. לאנשים יש ימי נישואין. למשפחות שכולות – ימי מוות. אל תשכחו אותם גם כשכולם כבר שכחו.

*הערה: הכותב אינו עובד סוציאלי, מטפל או איש מקצוע. אני כותב כאב שכול שחווה את אובדן בתו ממחלת הסרטן,כאדם שפגש משפחות שכולות  וכמי שמאמין שחמלה ואנושיות אינן עניין של מקצוע – אלא של לב.

אב שכול לדסי שהיתה בת 19 כשנפטרה והשאירה אחריה עיגולים של אור, כח, תקווה ונחמה.

פיני רבינוביץ