משפחות שכולות

ספרי  על בתכם שנפטר. אנא ציינו תאריך, סיבת הפטירה, משך המחלה לפני(באם הייתה)

בתי נפטרה בשנת 2005 בדיוק חודש אחרי יום ההולדת השני שלה, לא הספיקה להנות מהאופניים הסגולים שקנינו לה מתנה והיא כל-כך התרגשה מהם! מיקה הקטנה נפטרה ביום רביעי תאריך רשמי 1/6/2005, סיבת המוות: רשלנות רפואית. גרנו בתקופה הזאת בארה״ב וזה קרה שם. מיקה היתה ילדה בריאה לחלוטין, יפהפיה, מלאת שמחת חיים ומתיקות נוטפת דבש, בקלות היתה מנדבת נשיקות באוויר לכולם ואם ביקשת יכולת לקבל גם נשיקה קטנה רטובה על הלחי. מיקה התחילה לזמזם שירים בגיל חצי שנה, עוד לפני שהתחילה לזחול .היה לה חוש מוזיקלי יוצא דופן, השמיעה המוזיקלית שלה היתה ממש פנומנלית, היא היתה מקשיבה לשיר שלא הכירה ואחרי שני משפטים של השיר, היא כבר היתה קולטת את המלודיה ואת המילים ושרה תוך כדי, היה לה חוש הומור מיוחד ואהבה לרקוד ולשגע את שני האחים הגדולים שלה, שהעריצו כל שטח אדמה, שכף רגלה הקטנה נגעה והתייחסו אליה כמו אל בובת פורצלן  נדירה, בכזאת אדיבות  וחיבה יוצאת דופן ובחום בל ישוער ומיקה מבחינתה החזירה להם אהבה וחום  בלי סוף בחזרה.

הם היו נראים כמו שלושת המוסקטרים, רק בלי השפם. תאי בני הבכור היה בן 7 כשמיקה נפטרה ובן היה בן 5. אני לא יכולה לתאר את שברון הלב העצום,את עוצמת הכאב ואיך כל העולם בבאת אחת חרב על כולנו, שהודיעו לנו על מותה. זה היה פתאומי וכל כך לא צפוי! מיקה היתה ילדה בריאה, לעולם לא חלתה אפילו בשפעת. היתה רשלנות רפואית פושעת, הרופאים התרשלו באופן חריג, כמעט כמו סיפור אימה בדיוני, 6 רופאים עשו פאשלה אחת גדולה, חסרת אחריות וקטפו את החיים של מיקה׳לה המתוקה והטהורה, פרח שרק התחיל לצמוח ולפרוח, כיבו לה את החיוך, לקחו ממנה את הניצוץ בעיניים את האור, מיקה כבר לא רוקדת יותר, מיקה כבר לא שרה יותר, לא מחבקת ומתגלגלת מצחוק, לא מנסה לרצות ולשמח ולהצחיק יותר אף אחד, לא משתובבת ומחבקת ומנשקת את האחים האהובים שלה, מיקה הקטנה שותקת… שותקת ודוממת לנצח..

העולם התרסק לכולנו על הפרצוף, תאי הבכור שלי החל לפתח טיקים איומים ונצמד לדובי של מיקה וישן איתו כל לילה,  ועד היום כשהוא כבר בן 23, הוא סוחב את הדובי שלה לכל מקום איתו.

בן, שהיה האח הקטן של תאי,  ואח גדול של מיקה, והיה כל כך גאה בזה שהוא אח גדול, חזר שוב להיות האח הקטן והחלה אצלו רגרסיה והוא החל לעשות את צרכיו במכנסיים, חודשים ארוכים אחרי מותה הפתאומי של אחותו  הקטנה והאהובה. 

בן בן ה-5 כתב על מיקה שיר:I love  you here I love you there l love you everywhere you need to go I need to know you need to go I Love you so

לאחר 6 שנים מיום מותה של בתי, בעלי ואני התגרשנו ופירקנו את המשפחה, הפערים שנוצרו בינינו והחללים הגדולים של הצער והיגון, פוררו את הקשר לגמרי והמשפחה עברה טלטלה עצומה וקשה מנשוא, אי אפשר בכלל לתאר במילים את הסבל והקשיים שנוצרו בתוך הדינמיקה המשפחתית וכל אחד באופן אישי.

היום, 15 שנים אחרי ומיקה היתה צריכה להיות היום בחורה בת כמעט 18, מסיימת אוטוטו את התיכון… מעניין איך היתה ניראת היום? מעניין אם היא זוכרת אותי, אי שם בגן העדן הקסום שלה?

אני יכולה להעיד על עצמי, שלמרות השנים שחלפו, הזמן נעצר ונדם לי באותו היום שמיקה הקטנה שלי דממה. מימד הזמן, קיבל אינטרפרטציה אחרת לגמרי, עד היום אני סוחבת גוש ענק של הצער בתוך הלב שלי, זה לא נעלם ומידי פעם הגוש הזה נופח נשמה מחדש, קורם עור וגידים ומשבש ומעציב בי כל נים קטן בגוף, עד היום לא השלמתי וקיבלתי את מותה, עד היום הגוף מבין ויודע, אך המוח מתאמץ להתכחש לאובדנה.

 אני יכולה להעיד על עצמי, ששמחת החיים והיכולת שלי להתרגש עד כלות מדברים, מתה ונעלמה עם מיקה. עד היום, יש ימים שקשה לקום בבוקר, יש עצב פתאומי שמשתלט ומשתק והמון רגשות אשמה, למה היא לא כאן ואני כן.

לחיות עם התחושות הקשות האלה ביומיום, זה אתגר שהייתי מוותרת עליו באחת. זה לא נעשה יותר קל עם הזמן והשנים החולפות, אלא הגעגוע זה שהורס לי את הנשמה, הגעגוע לבת שלי שהפסיקה לגדול ולא תשוב  אליי יותר לעולם

ספרו על הרגשתכם ביום השמיני, לאחר השבעה

לאחר שמיקה נפטרה, בזמן השבעה, גרנו בארה״ב והיה לנו בית פרטי בשכונה של בתים פרטיים. לאחר התפילות בסלון בתנו, אנשים יצאו החוצה ונדהמו לגלות, שרק מעל גג בתנו, הופיעו שתי קשתות צבעוניות וברורות, כמו גשר קסום לשער גן עדן. 

בתקופה הזאת, לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון ואפשר לומר שהייתי זומבית לחלוטין, גם היום לאחר כל השנים, יש לי עדיין ימים כאלה.

ספרו על התקופה הראשונה: האם חזרתם לעבודה? האם תפקדתם בבית? איך הגיבו האחים? מתי היה רגע השינוי אם היה?

בתקופה הזאת, לנשום היה קשה, בקושי תפקדתי, לא יכולתי בשום אופן  לעבוד, לא הייתי מסוגלת, הייתי במצב של נכות רגשית.

האנרגיה היחידה שנאבקתי לשמור, היתה עבור שני הילדים הקטנים הנוספים שלי. לדאוג להם לאכול ולכל שאר הצרכים שלהם, שלא יחסר להם כלום ושיחזרו כמה שיותר מהר לשגרה. 

אני תיפקדתי כמו מתה מהלכת בחיים. היו לי אפיזודות של בכי בלתי נשלט וקורע לב!

האם קיבלתם טיפול, מה הייתה העלות? איך זה השפיע

במשך שנתיים הלכתי בארה״ב לתרפיסטית, אינני זוכרת את העלות. ממתינה היום לקבל סיוע דרך קופת חולים אך התורים ארוכים, מדובר על המתנה של שנים. אני כבר כמעט שמה ממתינה ואין סימן

מה היה חסר לכם? מה הייתם רוצים לשפר בטיפול של הקהילה במשפחות השכולות

יותר תמיכה,  נפשית, כלכלית, רגשית מכל הכיוונים. אני עד היום מתמודדת עם השברים והפיסית החסרות שנגרמו מהטרגדיה. פשוט אין לתאר את הטלטלה והסחרחרה שהמשפחה שלנו עברה וספגה, מהלומות שהותירו הדים ועד היום ההתמודדות עדיין מאוד קשה, עד היום!

הערות נוספות. כתבו כאן את כל מה שחשוב לכם להגיד.

משפחה שכולה, ברגע שמאבדת את אחד מילדיה, כל הדינמיקה המשפחתית משתנה לגמרי, כל העולם מרוסק לחתיכות קטנטנות, לאחות אותן לבד זה סבל והתמודדות רציפה בלתי אפשריים. הכאוס שנוצר במשפחה כזאת, לא ניתן אפילו להגדרה מרוב שהוא עצום! עזרה וליווי לאורך כל  החיים מתבקש במצב כזה. הפוסט טראומה זה חבר לכל החיים לכל המשפחה והנזקים הם נוראיים